תוכנית המצטיינים הביטחונית של ישראל הפכה למפעל היוניקורנים המצליח בעולם

מחקר חדש מצביע: שיעור היוניקורנים בקרב בוגרי תלפיות גבוה במיוחד, וההשפעה נמשכת לאקדמיה ולשדרת הפיקוד. איך תוכנית צבאית הפכה לחממה עסקית עולמית?

תלפיות, תוכנית המצטיינים הביטחונית של ישראל, כבר מזמן לא נשארת רק בין כתלי צה”ל. בשנים האחרונות מתברר שהיא גם מניעה גל של הצלחה עסקית חריגה בקנה מידה בינלאומי.

תלפיות הוקמה תחת מפא”ת (המנהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) במטרה לאתר נערים מצטיינים ולהכשיר אותם כעתודה טכנולוגית־מבצעית. הרעיון היה לשים דגש על הון אנושי איכותי, כזה שיוכל לחבר בין מחקר לבין צורך מבצעי — במקום שבו פערים בין פיתוח ליישום עלולים לעלות ביוקר.

המסלול הזה התעצב אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שישראל סבלה מפער בין המו”פ לבין התחום המבצעי. לפי המתואר, את הכיוון גיבשו אנשי אקדמיה וחוקרים, והמסגרת הונחלה למערכת הביטחון בסוף שנות ה־70. כלומר: כבר מההתחלה, ההכשרה לא נועדה רק “להיות טובה”, אלא לענות על בעיה מבנית — איך הופכים ידע ליכולת.

כאן נכנס הסיפור העסקי.. מחקר של בוגר התוכנית עומר דורון יחד עם פרופ’ איליה סטרבולייב באוניברסיטת סטנפורד, שנחשף לאחרונה, בדק נתונים לאורך שנים וקושר בין תלפיות לבין שיעור גבוה של יזמות שמייצרת חברות בשווי מיליארדים.. על פי הנתונים שהוצגו, כעשירית מהיוניקורנים הישראליים הם תוצרים של בוגרי תלפיות, ושיעור המייסדים בקרב בוגרי התוכנית גבוה משמעותית גם בהשוואה לתכניות אקדמיות יוקרתיות בתחום עסקים.

במילים פשוטות: תוכנית שמתחילה כמסלול טכנולוגי בצבא, מייצרת אנשים שמגיעים אחר כך ליכולת יזמית ולבניית חברות בקצב ובפוטנציאל גבוהים. בעולם שבו לא מעט חממות נמדדות לפי “כמה סטארטאפים”, הדיוק כאן עוסק בשווי ובמסה הקריטית של מי שמגיע רחוק — מה שמסביר למה זה תפס תשומת לב גם מחוץ לשיח הביטחוני.

למה תלפיות הפכה למנוע יוניקורנים

אחד המפתחות הוא התכנון המקדים של המסלול.. לפי התיאור, התוכנית בוחרת צעירים בגיל מוקדם מאוד, ושילוב הדגש על מתמטיקה, פיזיקה ומדעי המחשב (או שילובים דומים) נועד להבטיח תשתית טכנולוגית חזקה.. לצד זאת, יש מרכיב של ליווי ותיאום: ראש מו”פ במפא”ת מאשר את השיבוצים, והמערכת מוודאת שההתאמה בין היכולת לבין המקום שבו היא תופעל — לא נשענת על מזל.

עוד מרכיב הוא המשכיות. לא מדובר רק בקורס קצר או בפרויקט חד־פעמי, אלא בשדרה שלמה: תואר, הכשרה, השתלבות מקצועית, ולאחר מכן גם אפשרות להמשיך לאקדמיה או להתקדם לשדרת פיקוד. במחקר הוזכר, למשל, שיעור של בוגרים שמגיעים לתפקידים אקדמיים בכירים, ואפילו קישור בין מסלול הדוקטורט לבין פרופסורה.

ההשלכות על הכלכלה ועל “היום שאחרי”

העניין הכלכלי מורגש לא רק במספרים של שווי חברות. במחקר הוצגה גם הטענה שבוגרי התוכנית תרמו לכלכלת ישראל באמצעות מיסוי והבאת השקעות. מבחינה אנושית, זה אומר שהמנגנון שמגייס ומכשיר נערים — בסופו של דבר משפיע על מקומות עבודה, על שרשראות אספקה של ידע, ועל יכולת של חברות ישראליות לצמוח ולהוביל.

בנוסף, יש כאן משהו שמתחבר לתחושת מציאות ישראלית מוכרת: איך יתרון טכנולוגי “נבנה” לאורך זמן ולא נוצר באירוע חד. כשמערכת שמה משקל על הון אנושי ומייצרת רצף בין מחקר, הכשרה ויישום — קשה יותר להישחק, גם כשכוחות השוק והעולם משתנים.

ומה זה אומר על הדור הבא

במפא”ת ובקהילה שמסביב לתוכניות העילית מציינים גם שמדובר ביתרון איכותי. יש אמירה חוזרת: בכמות אולי לא תמיד מנצחים, אבל מי שנכנס למסלול יוצא עם יכולת טכנולוגית שמסוגלת לייצר אימפקט. בהקשר הזה הוזכר גם הקשר לפרסים ביטחוניים, וכן בולטות של בוגרים ביחידות טכנולוגיות בצה”ל ובתחומי עליונות ותשתיות.

מה שבאמת מסקרן הוא השפעת הגל שאחרי. אם תלפיות מייצרת מייסדים שיודעים לקחת טכנולוגיה למסלול עסקי — הרי שהמשמעות היא שמדיניות של הכשרה מוקדמת, יחד עם חיבור למערכות טכנולוגיות מבצעיות, יכולה להפוך לבסיס של “יכולת מדינה” ולא רק יתרון צבאי.

כעת, כשהממצאים מקבלים משקל מדיד ומסודר, השאלה שעולה מעשית היא איך מחברים בין מה שעבד בתלפיות לבין שאר מסלולי העתודה והאקו־סיסטם: האם מדובר בתבנית שאפשר להעתיק, או שמדובר בתמהיל ייחודי של זמן, אנשים, וסביבה מוסדית.. בכל מקרה, ברגע שמדברים על יוניקורנים לא ככותרת נוצצת אלא כתוצר של מסלול הכשרה — השיח על “איפה צומחת ההצלחה” משתנה.

דמות אחת כזו, למשל, מופיעה גם בתוך התיאור: רואי שפר, בוגר תלפיות, שמוביל חטיבת תוכניות עילית במפא”ת, שמקיפה מערך רחב יותר לצד תלפיות. המשמעות עבור דור ההמשך ברורה: תוכניות עילית לא מסתפקות בלבחון מצוינות — הן בונות מסלול שמנסה להפוך מצוינות ליכולת שעומדת במבחן עולם אמיתי.