תחשבו על אישה בת 87, קטועת רגל, שמוצאת את עצמה במרכז של מלחמה משפחתית מלוכלכת. בחדר אולי מריחים את הניחוח המוכר של תרופות ובית ישן, אבל בחוץ? בחוץ מתנהל קרב על אימפריית נדל”ן של ממש. המנוחה, שהייתה טייקונית נדל”ן של ממש – עם החזקות של מאות דירות, כולל פרויקט אחד שבו טענו שיש לה זכויות ב-300 נכסים – בחרה לפני כמה שנים לכתוב צוואה. היא העבירה את הכל לאחיין שלה. הכל.
אבל עכשיו, אחרי פטירתה, בית המשפט לענייני משפחה אמר ‘עד כאן’. הצוואה בוטלה, והרכוש? הוא עובר לבנותיה. השופט פשוט לא קנה את הסיפור הזה. הוא קבע שהאחיין השפיע על האישה בצורה שאינה הוגנת בכלל. אה, וגם השית עליו הוצאות משפט כבדות של חצי מיליון שקלים. מכה לא פשוטה, בלשון המעטה.
צריך להבין, זה לא היה הליך מהיר של ‘תביעה ותשובה’. לפי הנתונים שנאספו ב-Misryoum, זה נמשך שבע שנים. 17 דיונים. 37 עדים. ופרוטוקול ששוקל טון – 1,300 עמודים. בית המשפט ישב וניסה להבין אם זו באמת הייתה הכוונה שלה, או שמישהו פשוט דחף אותה לפינה.
מה שבאמת משך את תשומת הלב של השופט זה הפורמט של הצוואה. למה אישה עשירה, מוקפת בעורכי דין ואנשי עסקים – כולל האחיין עצמו, שנחשב לאיש עסקים ממולח – צריכה לכתוב צוואה בכתב יד? זה פשוט לא מסתדר. בעבר היא ערכה צוואות מסודרות עם עדים לטובת הבנות, ופתאום, בסוף, משהו השתנה. או שאולי מישהו שינה אותו?
הבנות העידו שהאחיין פשוט ניתק אותן מהאמא. החליף לה את הסים בטלפון כדי שלא יוכלו לדבר. המטפלת אפילו סיפרה שהוא אסר עליה להכניס מישהו לדירה, במיוחד לא את המשפחה הקרובה. הוא גרם לה להאמין שהבנות שלה רוצות להשתלט לה על הכסף. אולי זה עבד לה, אולי היא פשוט נשברה – לא לגמרי ברור מה עבר לה בראש באותם רגעים, אבל בבית המשפט התמונה הצטיירה די ברור: היא הייתה מטרה.
בסופו של דבר, הקביעה הייתה נחרצת: האחיין ניצל את החולשה שלה ואת האהבה שלה אליו כדי לנשל את הבנות. המנוחה, מתברר, אהבה את הבנות שלה. היו מריבות, כמו בכל משפחה, אבל מפה ועד לנתק מוחלט? המרחק גדול.
זה משאיר אותנו עם השאלה על הערך של הצוואה הזו, ועל כל הדירות האלו – שלוש מאות? אולי יותר? בסוף, הכסף לא תמיד נשאר במקום שבו רצו שישאר. או אולי כן? קשה לדעת עם כל הערעורים האלו שבטח עוד יבואו.