דוח מבקר המדינה מצביע על תופעת דמי חסות: 87% מהקבלנים דיווחו שנדרשו לשלם באתרי בנייה בנגב. לצד זאת, חלק מההמלצות לא יושמו.
דוח חדש של מבקר המדינה מצייר תמונה מדאיגה על משילות בנגב — ובמרכזה תופעת דמי חסות שגולשת לשגרת עבודה באתרי בנייה.
רוב קבלנים מדווחים על דמי חסות באתרי בנייה
במרכז המספרים עומדת תוצאה חדה מסקר שנערך בראשית 2025: 87% מהקבלנים והיזמים במחוז תל אביב והמרכז העידו כי נדרשו לשלם דמי חסות באתרי בנייה.. המשמעות המעשית עבור ענף הבנייה פשוטה וקשה: כאשר פרוטקשן הופך לחלק מהעלויות והסיכונים, קשה לדבר על תחרות הוגנת, תכנון תקציבי סדור — או אמון בסיסי במערכת אכיפת החוק.
כאן נכנסת גם תופעה משלימה שהדוח מתאר: לצד תשלומי דמי חסות, קבלנים דיווחו על סחיטה באיומים והשתלטות על עבודות, ואף על גניבת ציוד ומלאי מאתרי בנייה. חלק מהעסקים, לפי הדוח, נמנעים מלהתלונן — לא משום שאין בעיה, אלא משום שהחשש מההשלכות בשטח מכביד.
בנוסף, הסקר מצביע על פגיעה כלכלית ישירה בענף.. 50% מהקבלנים ציינו כי פרויקטים קבלניים מתייקרים בסכומים שמוערכים בטווח של רבע מיליון שקל עד מיליון שקל.. זה אינו רק נתון פיננסי; מדובר בהשלכה שמגיעה בסוף אל מי שמחכה לדירה, למבנה תעשייתי או לתשתית — וגם אל הקבלנים עצמם, שלרוב נדרשים לספוג חריגות בעלויות בזמן קצר.
בין חוק הפרוטקשן למבצעי אכיפה — אבל בשטח זה נשאר
ועדיין, על רקע הדוח של מבקר המדינה, מתחדדת השאלה שמעניינת כל מי שנוגע באתרים: מה קורה אחרי מבצעי האכיפה, כשכבר לא רואים את “הכותרות” אלא את המציאות היומיומית?. המבקר מדגיש שהבדיקה התמקדה בהיבטי יישום בסוף 2024, והסקר שעליו נסמך הדוח פורסם בראשית 2025.. במילים אחרות: גם אם יש תזוזה נקודתית, התמונה הכללית נותרה עגומה.
מבחינה אנושית, הדברים מצטברים לאותו משפט של קבלנים שמסתובב בשטח: לא רק שלא ברור אם יימצא מענה, אלא שיש פחד להגיש תלונה. 75% מהקבלנים שצוינו בסקר הביעו חשש כזה. כשחשש משתלט, האכיפה מתקשה לקבל תמונת מצב אמיתית, וממילא קשה לשבור מעגל שבו עבריינים “מיישרים קו” עם מה שנדרש כדי לעבוד — לרוב בכוח.
המשילות שנשחקת והקושי לפתור את בעיית הקרקעות
לפי הנתונים שמובאים בדוח, כלל אוכלוסיית הבדואים בנגב (יישובי הפזורה ויישובים מוסדרים) מנתה בסוף 2023 כ-325 אלף איש, לעומת כ-60 אלף ב-1995. קצב הצמיחה הזה מסביר למה המבקר מתאר דחיפות: ככל שהשנים עוברות, קשה יותר ליישם תכנון שמתאים לאוכלוסייה שכבר התבססה במרחב.
בהקשר זה אושרה לאחרונה במועצת מקרקעי ישראל תוכנית שנועדה לאפשר הסדרה באמצעות קול קורא לתובעי בעלות, בדגש על תמורות בקרקע בייעודים שונים או תמורה כספית מוגדלת, עם מתווה זמני שמתחיל בשלושה שלבים של תהליך — עד להפקעה או לשינוי ייעוד במקרים שבהם לא הושגו הסכמות.
האתגר, כפי שעולה גם מהנתונים שהובאו על דוגמאות מהשטטח, הוא שהפער בין החלטה תכנונית לבין שינוי מציאות הוא לעיתים גדול.. באבו תלול, למשל, נטען כי 61% מהשטח תחת תביעות בעלות בלי מגורים עליהם.. במרעית, מכחול וסעווה דווח על שיעור גבוה עוד יותר — 85% — מה שיוצר מורכבות לתרגום לתכנון ולהסדרה.. המשמעות: גם כשהמדינה מתקדמת על הנייר, יידרש זמן עד שייראו תוצאות בשטח.
מה מבקש המבקר מהשלטון, ומדוע זה קשור לכלכלה ולביטחון
הטענה העולה בין השורות ברורה: כשכל גוף פועל לבד, ולכל תחום יש מסלול נפרד, התוצאה יכולה להיות טיפול חלקי — גם אם יש כוונה.. זה תקף לא רק לפרוטקשן, אלא גם לתחומים נוספים כמו הסדרת קרקעות, שבהם תכנון, רגולציה ואכיפה צריכים להשתלב.. כשזה לא קורה, אמון הציבור נשחק.. ובלי אמון, ההתנהגות בשטח נוטה להסתגל למציאות — כלומר, להמשיך ולשלם, לחשוש ולדחות תלונות.
אם אכן הכיוון הוא גורם מתכלל עם יעדים ברורים ומעקב אחרי ביצוע, השאלה הקריטית תהיה מדידת הצלחה: האם נראה ירידה בדמי חסות, שינוי בדפוסי אכיפה, ותמרון אמיתי של התקציבים והסמכויות כך ש”התופעה” תיסגר ולא תחזור במסלול חדש.. כרגע, הדוח של Misryoum מצביע על כך שמה שנדרש עדיין לא הוטמע מספיק — והפער הזה מורגש בכסף, בזמן ובתחושת הביטחון.